<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ו</h1>
<h2>דף מח:</h2>
שנינו שם (ב"ב ק"ח א') שאין האשה יורשת את בעלה כלל, והבעל יורש את כל נכסי אשתו על פי הקבלה והסמיכוהו (קי"א ב') למדרש המקראות והוא קודם לכל בירושה (ע"פ לשון רמב"ם נחלות פ"א ה"ח ע"ש) בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל. ואין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לרשותו כדאיתא בכתובות (מ"ח ב') וביבמות (ל"ח א') ואין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפילו נתפקחה (ע"פ רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף פג.</h2>
כבר ביארנו (דף קפ"ד ד' בד"ו [הו' בב"ב ק"ל א']) שהמתנה בלשון ירושה לעקור הירושה כדי לתת אותה למי שאין ראוי ליורשו לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ואמר הכתוב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט (עי' רמב"ם נחלות פ"ו ה"א). ואם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה דבריו קיימין כדמפרש בפרק יש נוחלין (קכ"ט ב'), כיצד אמר תנתן שדה פלוני[ת] לפלוני בני וירשנה או שאמר ירשנה ותנתן לו וירשנה כדאמר ריש לקיש ופסק רבא כמותו בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') או ירשנה ותנתן לו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו ע"ש). וכן ירושת הבעל אין התנאי מועיל בה שלא ירש אלא אם כן התנה עמה כשהיא ארוסה (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש) כדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ג א').
<h2>דף פד.</h2>
בכל אשר ימצא לו, מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא אחר מיתת אביהם אלא בנכסים המוחזקין שבאו לאביו ברשותו (ע"פ לשון רמב"ם נחלות פ"ג ה"א). לפיכך אמרינן בפרק יש בכור (בכורות נ"א ב'), שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ד). ובפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ה ב') אמר רב פפא הלכתא, אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אע"פ שהיא בשטר ואע"ג שגבו קרקע בחוב אביהם (לשון רמב"ם שם ה"ה). אמנם לגבי אשה חשבינן מלוה מוחזקת בפרק הכותב (כתובות פ"ד א') דתנן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם, ומפרש רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינה, רבי עקיבא אומר ינתנו ליורשין שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, ואם לא שצריכה שבועה הייתה גובה אף לרבי עקיבא אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהוו להו מטלטלין דיתמי ואם גבו קרקע היא חוזרת כבעל חוב וגובה אותה בשבועה, ואחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלין כקרקע גובה אפילו מן המעות לדברי הכל וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלוות בעליהן (ב"ב קכ"ה ב' תד"ה ואין) כן כתב רבינו יצחק בכתב ידו.
<h2>דף צה:</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ג ב') מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן, ומפרש רבא בגמרא (ע"ש) לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת ההוצאה שהוציא המשביח אבל אם שבחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע (ע"פ רמב"ם נחלות פ"ט ה"ב עי' ראב"ד ונו"כ). וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת, פירש רבינו שמואל (ד"ה באשה) כגון שאמר הבעל תטול אשתי כאחד מן הבנים, והשביחה הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת הוצאה הרי השבח שלה (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג ע"ש). בד"א כשאינה ניזונת מן היתומים אבל אם היא ניזונת הא תנן (כתובות צ"ה ב') אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם (רשב"ם ב"ב שם). רב ספרא שקל זוזי דאבוה ועבד בהו עיסקא תבעוה אחוה לדינא לקמיה דרבא ליטול בשבח אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני, וכל השבח שלו.
